אי יציבות שלטונית

חלק ב'
שנות ה-90

פורסם לראשונה באתר שקוף – מאה ימים של שקיפות

מאז קום המדינה ועד היום השלטון הישראלי סובל מחוסר יציבות. הדבר בא לידי ביטוי בתחלופה גדולה מדי של ממשלות, בשינויים תכופים בהרכבי הממשלה, במעבר מפלגות מהקואליציה לאופוזיציה וביותר מדי פעמים בהן הכנסת פיזרה את עצמה בטרם עת. כך למשל, רק ממשלה אחת מתוך 34 (!) הצליחה לסיים כהונה שלמה של ארבע שנים ורק שש כנסות מתוך 21 הצליחו לסיים כהונה מלאה.

בשלושים השנים האחרונות קרו מספר דברים מהותיים שהשפיעו באופן ישיר ובלתי נמנע על כל היבט בחיי המדינה ובתוך כך גם על המערכת הפוליטית: ב-1987 החל מאבק מאורגן ומזויין של הפלסטינאים כנגד ישראל, המדיניות הכלכלית של ישראל הפכה ממדיניות כלכלית-חברתית סוציאליסטית למדיניות כלכלית-חברתית קפיטליסטית ניאו-ליבראלית והמבנה הדמוגרפי והאלקטורלי בישראל השתנה לחלוטין בעקבות גל העלייה הגדול ממדינות ברית המועצות לשעבר. לאור כך ראוי לבדוק את יציבותה של המערכת הפוליטית בתקופה זו. לטובת כך תתבצע השוואה בין שתי תקופות זמן: 1949-1989 ו-1990-2019, על גבי מספר קריטריונים: משך כהונת הממשלה, משך כהונת הכנסת, סיבות לנפילת הממשלה, שינויים בממשלה (סיעות ובעלי תפקידים בה), תחלופה בין מפלגות השלטון וגודלן של שתי המפלגות הגדולות בכנסת. אלו יוכלו להעיד האם השלטון בישראל בשלושים השנים האחרונות יציב יותר או יציב פחות מאשר בתקופה שקדמה לה.

הממשלה והכנסת: יחסים מורכבים

לכאורה, המצב כיום נראה טוב יותר ונדמה כי מערכת השלטון בישראל יציבה יחסית. הנתונים מראים כי מאז שנות ה-90 ממשלות ישראל מכהנות בממוצע יותר זמן: 32 חודשים מאז שנות ה-90 לעומת 20 חודשים לפני כן. משך הכהונה של הכנסת אינו משתנה בצורה דרמטית בין שתי התקופות. מאז שנות ה-90 הכנסת מכהנת בממוצע 36 חודשים – ואם נחסיר את הכנסת ה-21 שפעלה רק 4 חודשים – הממוצע עולה אף יותר ל-40 חודשים. לעומת זאת, עד שנות ה-90 הכנסת כיהנה בממוצע 43 חודשים. לא פער משמעותי. 

אך שימו לב לנתון הבא: מאז שנות ה-90 הסיבה העיקרית לנפילת הממשלות היא התפזרות הכנסת (8 מתוך 11, 73%) כאשר עד תקופה זו מרבית הממשלות נפלו בעקבות נושאים הקשורים לממשלה: התפטרות ראש הממשלה, התפטרות הממשלה ומות ראש הממשלה (15 ממשלות מתוך 23, 65%) ואילו רק 3 ממשלות (13%) נפלו בעקבות פיזור הכנסת (אחת מהן בעקבות הצבעת אי-אמון בממשלה). 

עובדה זו מעידה על שינוי שהתרחש בדינמיקה שבין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת בישראל. אם בעבר הממשלה הייתה לוקחת יותר אחריות על כישלונותיה ומאפשרת הקמת ממשלות חילופיות עוד באותה הכנסת, הרי שמאז שנות ה-90 הנטייה של הממשלה היא ליזום חוק לפיזור הכנסת וללכת לבחירות חדשות. מדוע זה כך?

בישראל מתקיימת דמוקרטיה פרלמנטרית, שמשמעותה היא כי הציבור בוחר את הפרלמנט והממשלה צומחת מתוכו. בשל סוג המשטר הנהוג בישראל נוצר קשר הדוק בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת, וחוסר יציבות של האחת מוביל לאי-יציבות של האחרת. כשהכנסת מתפזרת מסיבה כלשהי, הממשלה נופלת איתה; ואם הממשלה נופלת או מתפטרת, ובהנחה שלא מצליחה לקום ממשלה חלופית, הרי שהולכים לבחירות והפעילות הפרלמנטרית משותקת עד לכינונה של ממשלה חדשה. השיטה הפרלמנטרית מאפשרת לכאורה מערכת איזונים ובלמים בין שתי הרשויות, אך בפועל בישראל הממשלה כמעט שולטת בכנסת באמצעות ועדת השרים לחקיקה. המצב הזה מוביל לאיחוד אינטרסים בין הממשלה לכנסת ומנטרל מתח בריא שאמור להיות בין הרשויות. פיזורה של הכנסת פעם אחר פעם מעיד על כך.

פיזורה של הכנסת ו/או נפילת הממשלה מתרחשים תמיד בהקשר כללי רחב יותר. כך, לפחות שלוש פעמים הממשלה נפלה בעקבות אירועים הקשורים באופן ישיר לסכסוך הישראלי-פלסטיני: הממשלה ה-24 בראשותו של יצחק שמיר יזמה את הקדמת הבחירות לאחר שמפלגות צומת ומולדת פרשו מהממשלה בעקבות ועידת מדריד, הממשלה ה-25 נפלה לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין והממשלה ה-28 בראשותו של אהוד ברק נפלה לאחר התפוררות הקואליציה בעקבות ועידת קמפ-דיוויד ותחילתה של האינתיפאדה השנייה. כמו כן, לפחות שתי ממשלות נפלו בעקבות קשרי הון-שלטון-עיתון שהלכו והתחזקו מאז שנות ה-90: הממשלה ה-31 נפלה לאחר התפטרותו של אהוד אולמרט בעקבות כתבי אישום שהוגשו נגדו בגין עברות שוחד, מרמה והפרת אמונים, וב-2014 הפיל ראש הממשלה בנימין נתניהו את הממשלה ה-33, כפי שהודה, בעקבות חוק "ישראל היום".

סימנים לאי יציבות

על אף התמונה המצטיירת, מבט מעמיק בנתונים מעלה כי לא מדובר במצב אופטימלי – המערכת הפוליטית יציבה פחות משנדמה: ישנם הרבה יותר שינויים במבנה הממשלה ובבעלי התפקידים בה, ישנה עלייה במספר הפעמים שבהם מפלגת השלטון מתחלפת וגודלן של שתי המפלגות הגדולות הולך וקטן עם השנים. 

תחלופה גבוהה מידי של מפלגת השלטון, סיעות הקואליציה או בעלי תפקידים בממשלה פוגעת בניהול תקין ובגיבוש מדיניות לטווח ארוך של הממשלה והמשרדים השונים. תחלופה של סיעות למשל, מחייבת גיבוש מדיניות חדשה שתהיה מוסכמת על כלל הסיעות – לרבות החדשות – וריבוי שינויים עלול להפריע לרציפות רעיונית-אידיאולוגית. גם אם לא נדרשים שינויים קיצוניים, כניסה של מפלגה מסוימת לממשלה בדרך כלל תוביל לפשרות מסוימות. זאת ועוד, תחלופה גבוהה של סיעות בקואליציה עלולה לגרור גם "כיסאות מוזיקליים" באיוש המשרות הבכירות במשרדי הממשלה. התוצאה צפויה להיות קושי בניהול רציף של משרדי הממשלה, מכיוון שכל נושא תפקיד חדש חייב ללמוד את התחום, ובמקרים רבים השר או השרה החדשים מבקשים להוביל מדיניות אחרת מאלו שקדמו להם בתפקיד.

      • מאז שנות ה-90 ישנה תחלופה גבוהה יותר של מפלגת השלטון (בין ימין לשמאל, ולהפך).  עד שנות ה-90 מפלגת השלטון התחלפה 3 פעמים (כל 13 שנה בממוצע) כאשר משנות ה-90 התחלפה מפלגת השלטון 6 פעמים (כל 5 שנים בממוצע). 
      • מאז שנות ה-90 ישנה עלייה במספר השינויים בסיעות הקואליציה. השיא בממשלות ה-29 וה-30 בראשותו של אריאל שרון. מעניין לציין כי כל הממשלות שהרכב הסיעות בהן לא השתנה כיהנו לפני המהפך בשנת 1977, שבו עלה לראשונה הליכוד לשלטון. 
  •  
      • מאז שנות ה-90 ישנה עלייה במספר השינויים בבעלי התפקידים בממשלה. פרט לממשלה הראשונה והשישית (שכיהנו כארבעה חודשים), בכל הממשלות היה לפחות שינוי אחד בתפקידי השרים או סגני השרים. בחינה של מספר השינויים בהרכב השרים ביחס למספר חודשי הכהונה של הממשלה מעלה כי בממשלות ה-28, 29 ו-30 נעשה שינוי אחד לפחות בכל חודש כהונה.

 

      • בין 1981-2018 ישנה ירידה הדרגתית בכוחן של שתי המפלגות הגדולות בכנסת. שיאה של ירידה זו מתרחש בשנות ה-2000 כאשר מספר המנדטים המשותף של שתי המפלגות הגדולות נמוך מ-60 (כלומר פחות מרוב בכנסת – לא ניתן לקיים ממשלת אחדות). בכנסת ה-15 מפלגת השלטון זכתה בבחירות לכנסת כ-26 מנדטים בלבד (הערה: במהלך הכנסת הזו היו בחירות ישירות לראשות הממשלה. אהוד ברק התפטר מראשות הממשלה, ולאחר הבחירות הישירות נבחר אריאל שרון, שהקים ממשלה ובה מפלגת השלטון הייתה עם 19 מנדטים בלבד). המשמעות היא שכוחן של המפלגות הקטנות יותר גדל, וכפועל יוצא גדלה גם הסחטנות הפוליטית שמגבילה את היכולת של הראש הממשלה הנבחר לקיים את מדיניותו. אחד ההשלכות למצב הזה היא העלאת אחוז החסימה שעלה פעמיים מאז הכנסת ה-15. 

אז האם המערכת הפוליטית יציבה יותר או יציבה פחות ב30 השנים האחרונות מאשר בתקופה שקדמה לה? קשה לומר. הממשלות אמנם מכהנות בממוצע יותר זמן ומשך הכהונה של הכנסת אינו משתנה בצורה דרמטית, אך תחלופה גדולה יותר של מפלגת השלטון, של סיעות הקואליציה ובעלי התפקידים בממשלה מעידה שלא מדובר בתקופה יציבה. זאת ועוד, העובדה שכוחן של המפלגות הגדולות קטן בשנים האחרונות מעידה מצד אחד על חוסר אמון באידיאולוגיה שהן מבקשות ליישם ומצד שני על אי- יציבות וחוסר בהירות רעיוני הקיים במערכת הפוליטית. הדבר בא לידי ביטוי בריבוי של מפלגות סקטוריאליות ומפלגות "אווירה" (למשל מפלגת הגימלאים שזכתה לשבעה מנדטים בבחירות לכנסת ה-17) אשר מעצימות את הסחטנות הפוליטית. ברור מאליו כי מפלגת שלטון שכוחה קטן באופן יחסי אינה יכולה לנהל קואליציה יציבה לאורך זמן וההוכחה לכך היא מספר הממשלות הרב שנפלו בעקבות פרישתן של מפלגות מהקואליציה.

הבחירות לכנסת ה-22 היא הביטוי הטוב ביותר לאי היציבות שפוקדת את מדינת ישראל מאז שנות ה-90. הבחירות לכנסת מתקיימות לאחר שראש הממשלה בנימין נתניהו לא הצליח להקים ממשלה והוביל מהלך לפיזור הכנסת ה-21 כארבע חודשים בלבד לאחר הקמתה. המהלך הפוליטי הזה התאפשר כתוצאה מהקשר ההדוק מידי שבין הכנסת לממשלה הקיים בישראל. חמור מכך המהלך הזה נבע מאינטרסים אישיים ושאיפה לשמירת הכוח בלבד ולא מתוך חשיבה על טובת המדינה. זאת ועוד, נתניהו נכשל פעם נוספת בהקמת ממשלה בראשותו וזאת על אף שהמנדט הוענק לו ראשון על ידי הנשיא. גם היום, חודש לאחר הבחירות, עדין אין ממשלה מכהנת בישראל.

 

עוד בנושא

נגישות