ה-לוטו-מאניה
מאז שנת 2000 החלו להתקיים בישראל שתי הגרלות לוטו בשבוע. למרות העלייה במספר ההגרלות מספר הזוכים לא עלה בהתאמה, ואף הצטמצם בצורה דרסטית. האם השינויים שמבצע מפעל הפיס בהגרלת הלוטו תורמים למהמרים?
עובדה ראשונה – מספר הזכיות אינו גדל בהתאמה לעלייה במספר ההגרלות
החל מחודש יולי 2000 השתנתה שיטת הגרלת הלוטו בישראל ובמקום הגרלה אחת בשבוע החלו להתקיים שתי הגרלות. למרות העלייה במספר ההגרלות, מספר הזוכים לא עלה בהתאם. למעשה, אנו עדים לשתי מגמות הופכיות. מצד אחד, מספר ההגרלות עלה, ומצד שני מספר הזוכים לא רק שלא עלה (או לכל הפחות שמר על מצבו הקודם) אלא הצטמצם. כך למשל, בשנת 1996 מספר ההגרלות עמד על 53 ומספר הזכיות על 45. עשר שנים מאוחר יותר, בשנת 2006, מספר ההגרלות עמד על 115 ואילו מספר הזכיות עמד על 20.
עד לשנת 2000 היחס בין מספר ההגרלות למספר הזכיות היה יציב למדי ונע בין 1:1 ל-1.5:1. במילים אחרות, כמעט בכל הגרלה היה אדם שזכה בפרס הגדול. אולם החל משנת 2000 הפער בין מספר ההגרלות למספר הזכיות רק הלך וגדל כאשר בשנת 2009 היחס ביניהם הגיע לשיאו ועמד על 9:1 בקירוב.
* מטרת הגרף הנוכחי היא להציג את מספר הזכיות אל מול מספר ההגרלות בהשוואה לשתי תקופות זמן: עד שנת 2000 (הגרלה לוטו שבועית), ומשנת 2000 ועד היום (שתי הגרלות לוטו). מכיוון שמדובר בתקופות זמן שאינן שוות בגודלן אזי הצגן הגרפית מלווה בהטייה. על מנת להמנע ממנה ככל הניתן מוצגת גם תקופת ביניים (2001-2007) השווה לגודלה לתקופת הזמן הראשונה.
עובדה שנייה – מפעל הפיס מבצע שינויים בהגרלות
לאורך השנים ביצע מפעל הפיס מספר שינויים באופן שבו מתקיימת הגרלת הלוטו. אם בשנת 1994 היה על המהמר לנחש 6 מספרים מתוך 49, אזי בשנת 2018 עליו לנחש 6 מספרים מתוך "רק" 37 בנוסף ל"מספר חזק" בין 1 ל-7 (השינוי בוצע בשנת 2009). שינוי זה אינו אלא מניפולציה רטורית שנודעה להעניק למהמר תחושה כי הקלו עליו את אפשרויות הזכייה. בפועל, שינוי שיטת ההגרלה הוריד את ההסתברות לזכייה. מבחינה סטטיסטית, כיום קשה הרבה יותר למהמר לזכות בפרס הראשון מאשר בעבר. כמה קשה? בערך ב-2 מיליון קומבינציות מספרים נוספות. ב-1994 יחס הזכייה עמד על כ-1:14,000,000. לעומת זאת, כיום, יחס הזכייה בפרס הראשון עומד על כ-1:16,000,000.
שינוי נוסף שנעשה לאורך השנים הוא שילובה של הגרלת ה"דאבל-לוטו" במקביל להגרלה הרגילה. הגרלת הדאבל-לוטו מציעה למהמר לזכות בפרס כפול בערכו מהפרס הרגיל. כל זאת תמורת מחיר כפול על כרטיס ההגרלה. זוהי כמובן מניפולציה רטורית-שיווקית שמפעיל מפעל הפיס על המהמר שממילא יקנה כרטיס להגרלת הלוטו. מנקודת מבטו של המהמר, השקעה כפולה על כרטיס להגרלה הוא כאין וכאפס לעומת האפשרות לזכות בפי שניים מהפרס הראשון אשר נמדד במיליוני שקלים (הערה: מפעל הפיס מגביל את הגרלת הדאבל לוטו למקסימום של עשרה טורים לטופס ומחירו הוא 58 שקלים). ניקח לדוגמא את ערך הפרס הראשון המינימלי שניתן לזכות בו: 4 מיליון שקלים בהגרלה הרגילה ו-8 מיליון שקלים בהגרלת הדאבל-לוטו. המהמר צריך להשקיע לכל היותר "רק" עוד 30 שקלים נוספים מעבר למחירו של כרטיס ההגרלה הרגיל, וכך "קונה" לעצמו את הסיכוי לזכות בעוד 4 מיליון שקלים.
שווה לא?
תיאורטית כן, מעשית לא. הנתונים מראים שמספר זוכי הגרלת הדאבל-לוטו (73) היא פחות ממחצית ממספר זוכי הגרלת הלוטו הרגילה (164). זאת אף על פי שמספר ההגרלות הוא זהה.
מניפולציה סטטיסטית: שינוי שיטת ההגרלה מעלה את יחס הזכייה
מניפולציה שיווקית: הגרלת הדאבל לוטו אינה מביאה "דאבל" זוכים
** החל משנת 2008, עת התחלת הגרלת ה"דאבל -לוטו".
עובדה שלישית – רובם המכריע של המהמרים בהגרלות מפעל הפיס הם ממעמד סוציו-אקונומי נמוך
מפעל הפיס אינו אוסף פרטים אישיים של מהמרים ולכן לא ניתן לבחון את פילוח המהמרים באוכלוסייה. בכל זאת, ניתן להניח בוודאות כמעט מלאה כי הרוב המוחלט של המהמרים מגיע ממצב סוציו-אקונומי נמוך. הנחה זו מתבססת על ההיגיון הפשוט הקובע כי אלו המתקשים כלכלית יתפתו להמר הרבה יותר מאשר אלו שאינם מתקשים כלכלית כיוון שלהם יש שאיפה גדולה יותר 'להביא את המכה' שתגאל אותם מצרותיהם. תוקף להנחה זו מתקבל ממחקרים רבים שנעשו ברחבי העולם אשר מציגים פעם אחר פעם את הקשר ההפוך שבין עוני והימורי הלוטו.
בזירה המקומית המצב אינו שונה בהרבה. מחקר שנעשה בישראל מציג בצורה משכנעת למדי כיצד אוכלוסיית המהמרים במדינה היא דווקא האוכלוסייה החלשה. כך נמצא כי ממוצע ההכנסה למשק בית בקרב המהמרים עומד על 7,780 ש"ח לחודש – הכנסה נמוכה ב-56% מהכנסה הממוצעת (נכון לשנת 2016) כאשר ההוצאה הממוצעת על ההימורים עומדת על 1,304 ש"ח, המהווים 16.7% מההכנסה. אחד הממצאים המעניינים ביותר מציג את הקשר שבין הרגלי ההימורים של המהמרים לפיטורים מהעבודה ולממוצע ניתוקי החשמל. כך, ככל שהמהמר "כפייתי" יותר על פי הגדרת המחקר, עולה ממוצע הפיטורים מהעבודה וממוצע ניתוקי החשמל. עובדה זו מעידה על קשר מובהק בין חוסר יציבות כלכלית לבין הימורים כפייתיים.
הנטייה של האוכלוסיות החלשות להמר יותר, אינה נעלמת מעיניהם של אנשי מפעל הפיס. תחקירים מרתקים שנעשו על ידי שניים מהכתבים הכלכליים המובילים כיום בישראל, שאול אמסטרדמסקי ומתן חודורוב (כל אחד בנפרד), חושפים כיצד מפעל הפיס מכניס לשימוש עוד ועוד מכונות מזל אלקטרוניות שמציעות למהמרים "משחק" כמעט בלתי מוגבל, מהיר ומהפנט חושים שמוביל בסופו של דבר להתמכרות קשה להימורים. הגדיל לעשות אמסטרדמסקי כשניתח את מיקומי מכונות המזל וחשף כבר לפני מספר שנים כי מכונות המזל האלקטרוניות של מפעל הפיס ממוקמות ברובן באזורים עם פרופיל סוציו-אקונומי נמוך. התופעה חזרה על עצמה במספר ערים כגון תל אביב, ירושלים, פתח תקווה, נצרת ועוד. פרט קטן נוסף שכדאי לשים לב אליו: בשנת 2015 גרף מפעל הפיס ממכונות המזל סכום של 602 מיליון שקל.
שאול אמסטרדמסקי, תאגיד השידור כאן.
מתן חודורוב, ערוץ 10.
עובדה רביעית – רווחי מפעל הפיס גדלים משנה לשנה
מאז שנת 2001 הכנסות מפעל הפיס מהימורים רק עולות ונכון לסוף שנת 2017 הן עומדות על כ-7.365 מיליארד שקלים. סך הפרסים המחולקים בחזרה למהמרים עולה אף הוא. מדובר על סכום יחסית קבוע העומד על כ-60% בממוצע מסך ההכנסות מהימורים. יחד עם זאת, הסתכלות אבסולוטית על המספרים מגלה כי הפער בין הכנסות מפעל הפיס מהימורים ובין סך הפרסים המחולקים לזוכים בהגרלות רק הולך וגדל עם השנים ומגיע עד לסכום של 2.8 מיליארד שקלים בשנת 2016 (גרף משמאל).
המשמעות היא שלאורך השנים יותר כסף נשאר בידי מפעל הפיס ונשאלת השאלה: לאן הוא הולך?
חלק מהכספים הולכים לתפעולו השוטף של מפעל הפיס הכולל בין היתר את שכר העובדים, שיווק ויחסי ציבור וניהול המלאי של מפעל הפיס. חלקו השני של הכספים חוזר למעשה לציבור. מפעל הפיס מוגדר כחברה לתועלת הציבור ו"תכלית קיומו", כפי שמצוין באתר מפעל הפיס, "היא לגייס כספים מהציבור, לטובת הגשמת מטרות ציבוריות בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, אמנות ואיכות הסביבה". גיוס הכספים כאמור מתבצע באמצעות הגרלות ומשחקי מזל ואילו הרווחים מוחזרים לציבור דרך מענקים שמועברים לרשויות המקומיות על בסיס קריטריונים שונים.
ואכן קשה שלא לשים לב ללוגו של מפעל הפיס אשר מוטבע על מוסדות וגנים ציבוריים ברחבי ערי ישראל כעדות לתרומתו של מפעל הפיס למבנה. בנוסף לכך משקיע מפעל הפיס בבניית כיתות לימוד, גני ילדים ומרכזי העשרה. חשובה לא פחות היא הקמתה של "מועצת הפיס לתרבות ולאמנות" אשר מציעה תמיכה כספית לאמנים ויוצרים במגוון תחומים באמצעות מענקים ופרסים שונים כגון פרס ספיר לספרות.
עם זאת, למרות התמונה האידיאלית שמצטיירת, הנתונים מראים כי רק 20% בממוצע מרווחי מפעל הפיס מושקעים בחזרה בקהילה. לא רק זאת, לעיתים החלק מרווחי מפעל הפיס המושקעים בקהילה מצטמצם, בעוד שסך הרווחים של מפעל הפיס עולה. כך למשל בין השנים 2012-2016 ירד החלק המוחזר לקהילה מ27% בשנת 2012 ל22% בשנת 2016 בעוד שהכנסות מפעל הפיס עלו מ-5 מיליארד ל-6.6 מיליארד שקלים – עליה של 24%.
מסקנות
ההשקעה של מפעל הפיס בקהילה מתבססת בעיקר על מהמרים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. בכל פעם שתתקלו בסמל של מפעל הפיס, עליכם לזכור כי מי ש"סייע" להקים את המתנ"ס או מגרש הספורט עליו הסמל מתנוסס, הוא קרוב לוודאי אדם הנמצא במצוקה כלכלית. ייתכן כי ניתן היה לחיות עם זה בשלום, אלא שמפעל הפיס מפעיל מניפולציות מגוונות כדי למקסם את רווחיו על חשבונן של האוכלוסיות המוחלשות במדינה, וכאן מתחילה הבעיה. אם לא די בכך, רווחי מפעל הפיס עולים משנה לשנה, בעוד שלעיתים ההשקעה שחוזרת לקהילה אינה עולה בהתאם. המשמעות היא שיותר כסף נשאר בידי מפעל הפיס כאשר היכולת לגלות היכן הוא מושקע מצומצמת מאוד.
כאמור, רווחי מפעל הפיס רק גדלים משנה לשנה. לאור ההנחה כי מרבית המהמרים מגיעים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, השאלה המתבקשת היא האם יותר אנשים הצטרפו במהלך השנים האחרונות למעגל של מצוקה כלכלית, ובהתאם נוספו יותר מהמרים?
בהחלט ייתכן כי ישנן עוד סיבות לעלייה ברווחי מפעל הפיס. ייתכן למשל שמספר המהמרים נשאר יציב אך משקיע יותר כסף בכל שנה, או שמחירי כרטיסי ההגרלה עלו לאורך השנים. אולם, דוחות העוני אשר מתפרסמים מדי שנה, מניחה את הדעת כי הסיבה המכרעת היא אכן הצטרפותם של יותר אנשים למעגל העוני. על פי דוחות העוני שמפרסם הביטוח הלאומי, מספר העניים בישראל הולך וגדל משנה לשנה ובמובן הזה עלייה ברווחי מפעל הפיס משקפים בעיה חברתית רחבה יותר.
חמורה לא פחות היא העובדה כי ה"פתרונות" שמציע מפעל הפיס לחלק מתחלואי הקהילות המוחלשות בישראל, מושתתים על המצוקות של אותן קהילות עצמן. מפעל הפיס אולי בנה אולם ספורט בשכונות מצוקה, אך מי שמשלם על בנייתו הם בעיקר אנשים משכונות מצוקה. הציניקנים שביננו יוכלו לטעון כי מפעל הפיס הוא מנגנון שעוזר לקהילות המוחלשות להתחזק בעצמן ועל ידן, אולם קשה שלא לתהות מי כאן באמת הציניקן כאשר מתבצעות מניפולציות כה בוטות למקסום הרווחים.
זה המקום להזכיר את הנקודה ממנה יצאנו לדרך: מאז שנת 2000 החלו להתקיים בישראל שתי הגרלות לוטו בשבוע. למרות העלייה במספר ההגרלות, מספר הזוכים לא עלה בהתאמה, ואף הצטמצם בצורה דרסטית.
