המקרה המוזר של הזרים הלא חוקיים בישראל

נתון בראש

14/12/2017

 

נכון להיום (יולי 2017), במרחב הישראלי חיים 130,807 "זרים לא חוקיים": אחד לכל 67 מאזרחי ישראל. זרים אלה מתויגים על ידי רשויות החוק בישראל בשלוש קטגוריות חופפות חלקית ו"נקיות" לכאורה: "מסתננים", "עובדים לא חוקיים" ו"תיירים ללא אשרה בתוקף". כל מי שקורא עיתונים יודע כי הן התקשורת והן השיח הציבורי והפוליטי מתמקדים ב"בעיית המסתננים". אך התרשים לעיל חושף בפנינו עובדה שראוי ותפתיע אותנו: קבוצה אחרת – קבוצת התיירים ללא אשרת שהייה בתוקף – גדולה מקבוצת ה"מסתננים" כמעט פי שניים. משקלם החברתי והתרבותי משמעותי לא פחות, מה גם שרבים מהם "מסתננים" הלכה למעשה: הם הגיעו מארצות זרות בכוונה לעבור על החוק ולהישאר כאן ואף "להיקלט" כעובדים ועובדות בלתי חוקיים. חלק מהם (לא גדול) הוא קורבנות של תעשיית הברחת עובדי מין לישראל. עם זאת, נדמה שהתקשורת, הציבור והפוליטיקאים כמעט ואינם מוטרדים מקבוצה זו. למעשה, המונח "מסתננים" בשימושו בידי הרשויות הישראליות מציין אך ורק את מי שחצה את גבול מצרים דווקא (ולא גבול אחר!) שלא כחוק, ונתפס בגבולות ישראל (או בתוך שטחה). 

מה מסביר הטיית טיפול זו בתת קבוצה של הזרים הבלתי חוקיים בישראל? מדוע עובד הניקיון האריתראי הוא אויב העם שראוי לשהות במתקן מעצר בעודו ממתין להחזרתו לארץ מוצאו ממנה אולי ברח כפליט, ועובדת המין מאוקראינה שהוברחה לארץ באמתלת תיירות אינה כזו? מהם השיקולים שעומדים מאחורי הטיית טיפול זו? וכיצד ראוי לפתור את הבעיות והאתגרים שבטיפול הוגן וראוי במפרי חוק אלה?

סמנטיקה צהובה וסמנטיקה נקייה

על מנת להבין עד כמה מוטה טיפול המדינה בבעיית הזרים, עלינו לשוב ולהדגיש שהנתונים לעיל אשר פורסמו על ידי רשות האוכלוסין וההגירה מנוסחים מלכתחילה במונחים לא ראויים. כל עוד הקטגוריות שבהן מנוסחת הבעיה הן מכבסת מילים לגזענות, או להטיה פוליטית סמויה, וכל עוד ישראל חופשית להגדיר מחדש קטגוריות של "פליטות" תוך התעלמות חלקית מההגדרות הבינלאומיות על מנת להתכחש לפליטותם של הסודנים והאריתראים הרבים שמבקשים בה מקלט, קשה יהיה לפתור את בעיות הזרים הבלתי חוקיים באופן הוגן ומשביע רצון. מנגד, מציבים השוהים הבלתי חוקיים בארץ שמוצאם מארצות אפריקה אתגרים ממשיים שראויים לטיפול בכובד ראש. לדוגמה, יש ביניהם מי שאינם אוהדי ישראל, וייתכן שאף הגיעו לישראל על מנת לחבל בה. ראוי להבין ולטפל באתגר שהם מציבים באופן מפוכח ומבלי להגרר לפופוליזם מיותר. תיקון הסמנטיקה הבעייתית שבה מנוסחות הבעיות שלפנינו נראה כמו צעד ראשון לקראת פתרון ראוי שלהן.

בניגוד לאוצר המונחים המצוי (שהינו כפי שנראה מיד מוטה ובעייתי), אוצר המונחים הרצוי לניסוח האתגרים השונים שמציבים שוהים ועובדים בלי חוקיים בישראל הוא פשוט למדי. עלינו לכנות בשם "שוהים בלתי חוקיים" בישראל את כל אלו השוהים בה שלא כחוק, ובשם "עובדים בלתי חוקיים" את כל אלו העובדים בה שלא כחוק. כך נוכל לשאול כראוי כיצד לפתור הפרות חוק אלה. למשל, נוכל לבדוק כמה מן העובדים הבלתי חוקיים בישראל הם גם שוהים בלתי חוקיים, ולהפך? (והרי ברור שישנם גם ישראלים שהם בבחינת עובדים בלתי חוקיים). רק אחר כך נוכל לשאול, אם נרצה בכך, כמה ממפירי חוקי העבודה בישראל הם פלסטינאים, אריתראים או אוקראינים?

הרשויות בישראל, כאמור, עושות משום מה שימוש במונחים אחרים ומוטים (כגון "מסתננים"), וכן במונחים נקיים אך במובנים לא נקיים. כך למשל, המונח "שוהים בלתי חוקיים" (שב"חים) מתייחס אך ורק לפלסטינאים תושבי הקו הירוק אשר שוהים בישראל ללא אשרה בתקווה למצוא עבודה. מינוח זה יוצר מצב שמכריח את המטפלים בבעיית השוהים הבלתי חוקיים למצוא קטגוריות חדשות מבוססות אתניוּת, עבור מי ששוהים באופן בלתי חוקי בארץ והם אינם פלסטינאים. כך נולד (בחטא) המונח הבעייתי "מסתננים" שמציין בפועל, אפריקאים, בהם לא מעט פליטים שביקשו מקלט בישראל, ואשר ישראל משום מה אינה מכירה במצבם זה. כך גם מיטשטשת הבעיה הכללית שבפניה ניצבת ישראל, זו הנוגעת לכלל הזרים חסרי אשרת השהיה שנמצאים בה. בישראל, אם כן, קיימות ארבע קבוצות של שוהים לא חוקיים. רשות האוכלוסין וההגירה, הגוף האחראי על מעקב אחר הזרים במדינה, הגדירה שלוש מהן: "עובדים זרים לא חוקיים", "תיירים ללא אשרה בתוקף" ו"מסתננים". קבוצה נוספת היא כאמור הפלסטינאים אשר שוהים בתוך תחומי הקו הירוק ללא אשרה.

כניסה של "מסתננים" דרך הגבול עם מצרים. הירידה הדרסטית החל משנת 2012 היא תוצאה של השלמת החומה לאורך הגבול.

ישנן בהחלט בעיות שמיוחדות לאותם זרים בלתי חוקיים שהגיעו לישראל מארצות אפריקה. חלק גדול מהם הם מבקשי מקלט, ועל רשויות החוק בישראל להכריע האם מגיע להם מעמד של פליטות (הערה: מבקש מקלט על פי ההגדרה היבשה הוא כל אדם שהגיש בקשה רשמית למקלט במדינה כלשהי. השימוש במונח "מבקש מקלט" לאורך הטקסט מעתה מתייחס לבני אדם הזקוקים למקלט/הגנה ופונים בבקשה, בין אם באופן רשמי ובין אם לאו, למדינה כלשהי). בין זרים אלו ישנם מהגרי עבודה לא חוקיים שאינם ראויים למעמד זה, וגם מי שתולדות חייהם מקשים מאוד על ההכרעה: למשל מי שברחו מאזורים שאינם אזורי קרבות של ממש אך הושפעו בדרגה זו או אחרת מאזורי קרבות הסמוכים להם, וכדומה.

התואר "מסתננים" המיוחס לכל אותם זרים בלתי חוקיים שהגיעו לישראל מארצות אפריקה מכסה בגמלוניות את הקושי של רשויות השלטון בישראל להכריע מי מביניהם הוא פליט חוקי ומיהו מהגר עבודה לא חוקי. זאת ועוד, הרשויות השונות בישראל משתמשות במונח "מסתננים" באופנים שונים, מה שמגביר את אי ההבנה בנושא. "מסתנן" על פי רשות האוכלוסין וההגירה הוא כל זר שנכנס לישראל דרך הגבול עם מצרים שלא כחוק. הגדרה זו שונה באופן מהותי מנוסח החוק המקורי. החוק למניעת הסתננות (1954) קובע כי "מסתנן" הוא כל אדם שאינו תושב ישראל ונכנס אליה שלא דרך תחנת גבול שקבע שר הפנים. למרבה הצער, הן החוק למניעת הסתננות והן ההגדרה של רשות האוכלוסין וההגירה לא לוקחים בחשבון את המניע להסתננות, ופותחים בכך דלת לפופוליזם זול.

פליטים ואנשים במצב דמוי-פליטות, לא בהכרח מסתננים: נתונים עדכניים

האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של הפליטים מטעם האו"ם, עליה חתומה גם ישראל, קובעת כי פליט הוא כל אדם שבשל חרדת רדיפה בשל גזעו, דתו, ארץ מוצאו, השתייכותו לקבוצה חברתית כלשהי או השקפתו הפוליטית, נאלץ לברוח מגבולות מדינתו. האמנה קובעת כי פליט, המוכר ככזה, ראוי ומחויב לקבל מקלט במדינה שאליה הגיע. משמעות הגדרה זו היא שפליט המוכר ככזה אינו יכול בהגדרה להחשב כזר בלתי חוקי. עם זאת, האמנה משאירה את ההכרעה בקביעת מעמדו של מבקש המקלט למדינה הקולטת. מצב כזה מאפשר למדינות שונות להתייחס באופן שונה כלפי מבקשי מקלט מאותה מדינה. כך למשל שווייץ, במטרה לצמצם את כמות הפליטים המגיעים אליה מאריתראה, שינתה ב-2012 את החוק במדינה כך שבני אדם הבורחים מגיוס צבאי כפוי לא ייחשבו פליטים, בעוד שמדינות כמו גרמניה לא מייחסות לכך חשיבות.

בישראל, כך על פי דו"ח האו"ם לפליטים משנת 2016, ישנם 411 בני אדם המוכרים כפליטים. בנוסף אליהם ישנם 32,535 בני אדם שמוגדרים כ"אנשים במצב דמוי-פליטות" (people in refugee-like situations): מבקשי מקלט אשר עומדים תחת סיכונים דומים של פליטים אך עדיין לא הוגדרו ככאלו כיוון שישנו קושי כלשהו בעיבוד בקשות המקלט שלהם. מקרה בולט הוא כאשר צובאים על גבולות המדינה מספר מבקשי מקלט גדול יותר ממה שהמדינה הקולטת יכולה לקבל ברגע נתון. אנשים במצב דמוי-פליטות ישארו תחת הגדרה זו ללא הגבלת זמן עד אשר מעמדם ייקבע באופן סופי על ידי המדינה. כאשר המדינה מכירה בקבוצה כלשהי כ"בני אדם במצב דמוי-פליטות", יש לה חובה אחת בלבד: לספק למבקשי המקלט הגנה ולפעול על פי עיקרון אי-ההחזרה, קרי לא להחזירם לארץ מוצאם כל עוד הם עלולים להיפגע שם. מצב ביניים זה מאפשר למדינה הקולטת להחליט אילו זכויות היא מעניקה למבקש המקלט ואילו לא, כאשר זכויות אלו משתנות ממדינה למדינה. למעשה, המדינה הקולטת יכולה שלא להעניק למבקש המקלט את זכויותיו המלאות המוסדרות באמנה בדבר מעמדם של הפליטים, כגון רווחה, טיפול רפואי (פרט למקרי חירום), אישור עבודה ואיחוד משפחות.

עוד עולה מהדו"ח כי 98% מהפליטים והאנשים במצב דמוי פליטות הנמצאים בישראל, מוצאם באריתראה וסודן (סה"כ: 32,459). אלו הם נתונים רשמיים שהועברו לנציבות הפליטים של האו"ם על ידי משרד הפנים, שהוא הגוף היחיד בישראל שמוסמך לדון בבקשות מקלט ולהעניק מעמד של פליט. אריתראים וסודנים מוכרים על ידי האו"ם כקבוצות הזכאיות להגנה והם זכאים להגיש בקשת מקלט במדינות אליהן הן מגיעות. באריתראה השלטון נאשם בהפרה חמורה של זכויות אדם, ודיווחים שמגיעים מהמדינה מצביעים על עינויים, אלימות מינית, עבדות והוצאות להורג. בסודן מתחוללת מלחמת אזרחים קשה ששיאה ברצח עם וטיהור אתני שנעשו בחבל דארפור במדינה (כיום ברחבי העולם ישנם למעלה מ-1.4 מיליון פליטים סודנים). המשמעות היא שאף שכניסתם לישראל התבצעה לכאורה בצורה לא חוקית (כניסה שלא דרך "תחנת גבול"), מעמדם מוכר ומוסדר בצורה חוקית, ולכן הם לא אמורים להיות מוגדרים כמסתננים, אלא לכל הפחות כמבקשי הגנה.

מדינת ישראל לא ממהרת לקבל לחיקה פליטים. ב7 השנים האחרונות: עלייה של 87% במספר בני האדם במצב דמוי-פליטות לעומת עליה של 8% בלבד במספר הפליטים.

ישראל הרשמית פועלת על פי מדיניות אי-החזרה, אך נמנעת לקבל את האריתראים והסודנים כפליטים. היא עושה ככל שביכולתה להקשות על חייהם של אלו שכבר הגיעו לתחומה ומבקשים בה מקלט על ידי כליאה, ניסיונות "גירוש", תשלומים על "עזיבה מרצון", איסור שליחת כספים לחו"ל, פגיעה בתעסוקה ועוד. הנתונים לאורך השנים מראים בירור כי ישראל אינה ממהרת לקבל לחיקה פליטים, לא כל שכן פליטים אפריקאים. דו"ח האו"ם לפליטים משנת 2009 מלמד כי באותה שנה היו כ-17,354 בני אדם במצב דמוי-פליטות וכ-382 פליטים בישראל. בשנת 2016 כבר גדל שיעורם ל-32,535 בני אדם במצב דמוי-פליטות, לעומת 411 אנשים בלבד שהוגדרו כפליטים מוכרים על ידי המדינה. במילים אחרות, בעוד שמספר בני האדם במצב דמוי-פליטות עלה תוך שבע שנים ב-87%, מספר הפליטים בישראל עלה ב8% בלבד. מדהימה לא פחות היא העובדה כי במהלך תקופה זו התקבלו במשרד הפנים קרוב ל-50 אלף בקשות מקלט, 14,837 מתוכן ב-2016 בלבד (סכום בקשות המקלט בישראל כולל גם את אלו שהתקבלו עד אוגוסט 2017).

לא רק זאת, ישראל היא המדינה החמישית בגודלה במספר בני האדם הנמצאים בה תחת ההגדרה "דמוי-פליטות". מעליה ניתן למצוא רק את בנגלדש, ונצואלה תאילנד ואקוודור – מדינות שאינן מצטיינות בכל מה שקשור לזכויות אדם. חמור לא פחות, ישראל היא במקום הראשון בפער בין מספר הפליטים המוכרים לבין מספר בני האדם במצב דמוי פליטות. כך, על כל פליט מוכר בישראל ישנם 79 בני אדם שנמצאים במצב דמוי-פליטות. מתחת לישראל נמצאת בפער ניכר ונצואלה עם יחס של 1:20 (ממצאים דומים התגלו על ידי אישתון כבר ב2012 בעבודתו המעמיקה על מצב הפליטים בישראל).

ישראל במקום חמישי בעולם בשימוש בהגדרה "אנשים במצב דמוי-פליטות". מעליה: בנגלדש, וונצואלה, תאילנד ואקוודור. האם אלו המדינות שאנו רוצים להשתוות אליהן?
על כל פליט בישראל יש 79 בני אדם שנמצאים תחת קטגוריה של "אנשים במצב דמוי-פליטות".

זה המקום לחזור ולהדגיש כי בין כל אלו המוגדרים כ"אנשים במצב דמוי-פליטות" ישנו מספר לא ידוע של מהגרי עבודה לא חוקיים או כאלו שאינם זכאים למעמד פליט. המשמעות היא כי בין הסודנים והאריתראים יש בהחלט כאלו שהם מסתננים על פי חוק. למרבה הצער מדינת ישראל אינה עושה כל מאמץ לזהותם. בנוסף אליהם, נתוני הזרים הלא חוקיים שמציגה רשות האוכלוסין וההגירה מאפשרים לזהות חלק מהמסתננים לישראל (על פי ההגדרה היבשה בחוק למניעת הסתננות). כך בשנת 2016 שהו בישראל 3,208 בני אדם שחצו את הגבול עם מצרים בצורה לא חוקית, ומוצאם אינו באריתראה או סודן, קרי הם אינם זכאים להגנה, ובמילים אחרות, מדובר במסתננים לכל דבר ועניין. חשוב לזכור כי נתוני המסתננים שמציגה רשות האוכלוסין וההגירה מתייחסים לאלו שחצו שלא כחוק את הגבול ממצרים ולא לוקחים בחשבון מסתננים מגבולותיה האחרים של מדינת ישראל. הגרף הבא מתאר בצורה טובה יותר את התפלגות השוהים הלא חוקיים בישראל נכון לסוף שנת 2016:

שוהים בלתי חוקיים בישראל (2016): הנתונים אודות העובדים הזרים הלא חוקיים והתיירים ללא אשרה בתוקף נלקחו כמו שהם מדו"ח זרים של רשות האוכלוסין וההגירה לשנת 2016. מספר המסתננים בפועל מייצג את כל מי שנכנס לגבולות ישראל מכיוון מצרים שלא דרך תחנת גבול רשמית ושהוא אינו אריתראי או סודני, קרי אינו זכאי להגנה. מספר השב"חים הפלסטינאים מבוסס על ההערכה של הרמטכ"ל גדי אייזינקוט, לפיה בכל יום נכנסים בים 50 ל60 אלף פלסטינאים לישראל באופן לא חוקי. מספר בני האדם במצב דמוי-פליטות מבוסס על דו"ח מעקב אחר פליטים של האו"ם.
ומה בנוגע לתיירים ללא אשרה בתוקף?

מספרם הכללי של השוהים הבלתי חוקיים בארץ, כמו גם אופן התפלגותם בין הקבוצות השונות, מעלים שאלות מעניינות לגבי יחס רשויות השלטון והתקשורת אליהם, שאלות כגון:  כיצד ייתכן שהעיסוק התקשורתי והפוליטי במסתננים הוא גדול לאין שיעור ביחס לעיסוק במספר התיירים ללא אשרה בתוקף, וזאת למרות שמספר התיירים ללא אשרה בתוקף לאורך כל השנים הוא כמעט כפול מאשר מספר המסתננים? מדוע העיסוק התקשורתי והפוליטי בשב"חים פלסטינאים נמוך בהרבה מהעיסוק ב"מסתננים", וזאת למרות ששב"חים פלסטינאים מעורבים באופן מובהק הרבה יותר בפעולות טרור?

התשובה ההגיונית ואולי הפשוטה ביותר היא שרשויות השלטון ובעקבותיהן גם התקשורת, רואות במסתננים כבעיה בעלת משמעות חברתית גדולה יותר מאשר בעיית התיירים ללא אשרה בתוקף. במילים אחרות, השפעתה של קבוצת התיירים ללא אשרה בתוקף על החברה, קטנה לתפישתן בהרבה מאשר השפעתה של קבוצת המסתננים, ולכן היא בעיה שדורשת פחות תשומת לב, אף על פי שמספרם עולה על מספר המסתננים. זאת מכמה סיבות מרכזיות:

א) בעוד שהתיירים ללא אשרה בתוקף מפוזרים בפיזור גאוגרפי רחב ואינם מתקבצים באזורים מסוימים, הרי שאצל המסתננים המצב הפוך לגמרי. עובדה זו מקלה על התיירים ללא אשרה בתוקף להיטמע בחברה ומונעת חיכוך עם האוכלוסייה המקומית. מנגד, המסתננים מגיעים לארץ חסרי כל, לעתים בעור שיניהם, ולכן הם נוטים להתבסס בשכונות עניות יותר, בהן חיים בני אדם במצב סוציו-אקונומי נמוך מלכתחילה, דבר שמעצים את גיצי החיכוך בין שתי האוכלוסיות. זאת ועוד, העובדה כי אוכלוסיית המסתננים מתרכזת באזורים ספציפיים, מאפשרת לפוליטיקאים להצביע עליהם ולסמנם כ"בעיה", שלא כמו את קבוצת התיירים ללא אשרה בתוקף. הניצול הציני של אוכלוסיית המסתננים לטובת אינטרסים פוליטיים צרים, מקבל הד גם בתקשורת,  שמשתפת עם זה פעולה, בעיקר משיקולי רייטינג.

ב) במאמרה "הגירה מאפריקה לישראל והשפעתה על הביטחון הלאומי", טוענת עו"ד עפרה קלינגר כי נתיבי כניסת המסתננים לישראל ידועים גם לארגוני טרור ולכן יש חשש ממשי למעורבות המסתננים בטרור, במיוחד לאור העובדה כי הנתיב דרכו הם מגיעים לישראל עובר במדינות אויב. זאת ועוד, טוענת קלינגר, כי חלק מהמסתננים חולים במחלות כגון שחפת ואיידס ולכן הם מהווים סיכון בריאותי על האוכלוסייה בישראל. לבסוף טוענת קלינגר, כי אחוז הפשיעה בקרב המסתננים הוא גבוה. טיעוניה של קלינגר בהחלט ראויים לתשומת הלב של המדינה והתקשורת, אלא שלטיעונים אלו אין אחיזה במציאות.

ראשית, העובדות מראות כי אף מסתנן לא היה מעורב בפעולות טרור. יתרה מכך, פעילי טרור יכולים להיכנס לישראל גם במסווה של תייר. למעשה, העדר מעקב סיסטמתי של המדינה אחר תיירים ללא אשרה בתוקף, עלול להעצים את הסכנה לטרור בהקשר זה. שנית, אף על פי שחלק מהמסתננים חולים במחלות מדבקות (בעיקר בגלל מערך חיסונים ומערכות בריאות כושלות במדינות המוצא שלהם), הרי שמדובר במיעוט קטן מבין המסתננים. בפועל הסיכוי להידבק במחלות אלו נמוך כיוון שאופי האינטראקציה בין המסתננים לאוכלוסייה הישראלית מגביל את הסיכוי להידבקות. כך למשל, קיום יחסי מין בין ישראלים למסתננים הם מיקרה נדיר יחסית. בכול הנוגע לעליה ברמת הפשיעה, דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת בנושא זה משנת 2012 קובע כי "להאשמות הנשמעות בנוגע לפשיעה הגוברת בעקבות הגידול באוכלוסיית המסתננים ומבקשי המקלט בישראל אין בסיס עובדתי" (מספר גורמים ניסו לערער על קביעה זו. לקריאה מעמיקה יותר ניתן לפנות לדו"ח שפרסם המכון לאסטרטגיה ציונית בנושא או לפוסט שפורסם על ידי אישתון).

על פי נתוני המשטרה, בשנת 2016 נפתחו 3,168 תיקים בהם החשוד הוא "זר". אולם המשטרה אינה עושה הפרדה בין קבוצות הזרים השונים. בהעדר נתונים על פשיעה של תיירים ללא אשרה בתוקף, כמו גם על מצבם הבריאותי, הרי שלא ניתן באמת להשוותם למסתננים. המשמעות היא שלא ניתן לדעת אם, ובאיזו מידה, "בעיית" המסתננים אכן קריטית יותר מ"בעיית" התיירים ללא אשרה בתוקף. מה שאנו כן יודעים הוא, שעל פי ההערכה של רשות האוכלוסין וההגירה, רובם המכריע של התיירים ללא אשרה בתוקף עובדים באופן לא חוקי. לכך יש משמעויות כלכליות כמו פגיעה בהכנסות המדינה כתוצאה מאי תשלום מיסים וגזילת מקומות עבודה לאזרחי ישראל. חשוב לא פחות, חלקם בסופו של דבר מתדרדרים לפשע וזנות (מעבר לעבודה ללא אשרה – פשע בפני עצמו).

שימו לב למשל לנתון המדהים הבא: כ-69.32% מכלל התיירים ללא אשרה בתוקף מגיעים ממדינות ברית המועצות לשעבר כאשר על פי הסקר הלאומי על תופעת הזנות בישראל, 52% מהנשים העוסקות בזנות מגיעות ממדינות ברית המועצות לשעבר. לא מדובר בקשר מקרי. עדויות רבות מצביעות על כך שחלק מהנשים ממדינות אלו נכנסו לישראל באמצעות אשרת תייר ומועסקות בזנות, במכונים ובמועדוני חשפנות, חלקן אף מעידות על כך שדרכוניהן נלקחים מהן. חשוב להבהיר: רוב הנשים יוצאות מדינות בריה"מ לשעבר העוסקות בזנות בישראל, הן לא תיירות ללא אשרה בתוקף, ולחילופין, לא כל תייר/ת ללא אשרה בתוקף מתגלגל/ת למעגל הזנות (מספר המועסקות בזנות בישראל נמוך בהרבה ממספר התיירים ללא אשרה בתוקף). עם זאת, בהחלט ניתן להניח שיש חפיפה כלשהי בין השניים (לקריאה נוספת בנושא ראו את עבודתה של הכתבת ורד לי מ"הארץ"). מדהימה לא פחות היא העובדה שתופעת הסחר בנשים בישראל שגשגה ביתר שאת בתחילת שנות ה-2000, תקופה שבה מספר התיירים ללא אשרה בתוקף הגיע לשיאו ועמד על 139,000. האם תופעת הזנות וסחר בנשים בישראל אכן זניחה יותר ובעלת חשיבות נמוכה יותר לחברה הישראלית מאשר תופעת המסתננים?

 

* כולל רפובליקות אסייתיות של ברית המועצות לשעבר. ** בגבולות שלפני פירוק המדינה.

ג) העיסוק המתמשך ב"בעיית המסתננים" נובע מהחשש ההולך וגובר של רשויות השלטון מפגיעה באופייה היהודי של מדינת ישראל. כך, על פי ראש הממשלה נתניהו, בעיית המסתננים "מאיימת על מרכיבי החברה בישראל – על הביטחון הלאומי ועל הזהות הלאומית". נתניהו רואה במסתננים כמי שיכולים "להביא לביטולה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", לא פחות. שר הפנים לשעבר אלי ישי הגדיל וטען בראיון לאתר NRG כי זהו "סיום החלום הציוני" ולטענתו "מאז ימי חורבן הבית השני לא עמדנו בפני סכנה מוחשית כזו. הקמנו את המדינה, והיום אנחנו מאבדים אותה מדי יום". מדוע אם כך אותו חשש של נתניהו וישי לא מופנה כלפי כל אותם תיירים ללא אשרה בתוקף, אף שמספרם גבוה בהרבה ממספר המסתננים לישראל? האם גישה זו נובעת מכך שמקבלי ההחלטות בישראל יודעים שאת התיירים ללא אשרה בתוקף אפשר לגרש מישראל בקלות ובצורה חוקית, בעוד את ה"מסתננים" אי אפשר? במילים אחרות, האם הם מעדיפים להסית נגד הבעיה, מאשר לפתור אותה? או שמא האם מדובר בכלל בגזענות מוסוות כלפי יוצאי מדינות אפריקה? האם 51,300 בני אדם ממדינות ברה"מ לשער מאיימים פחות על הביטחון הלאומי והזהות הלאומית של מדינת ישראל מאשר 35,363 בני אדם מאריתראה וסודאן, ואם כן מדוע?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *